פסק-דין בתיק ע"פ 24744-09-11

1.         לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי), בת"פ 7688/09.

בהכרעת-דין, שניתנה ביום 11.8.11 לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960, בכך שביום 22.10.08, בשעה 12:23, ברחוב פארן בירושלים, העמיד את מכוניתו במקום שהחניה בו נאסרה על-פי תמרור מסוג ב/29 ואשר מתחתיו הוצב שלט "פרט לפריקה ולטעינה". בגזר-דין, שניתן ביום 11.8.11, נידון המערער לתשלום קנס בסך 1,500 ש"ח, בשישה תשלומים שווים ורצופים, או לחמישה-עשר ימי מאסר תמורתו. 

2.         המערער מלין על הכרעת-הדין המרשיעה. לטענתו, העמיד את הרכב לפרק זמן קצר, בכדי להחזיר לחנות שתי ידיות אחיזה לאמבטיה,  באורך 60 ס"מ כל אחת; ויש לראות בנסיבות החניה משום "טעינה ופריקה". לחלופין, עותר המערער נגד חומרת העונש, ובפרט לאור הימשכות ההליכים בערכאה הדיונית, וכאשר הקנס המקורי על-פי דו"ח ברירת המשפט עמד על 250 ש"ח.

3.         לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה, הן בקביעות העובדתיות והן במסקנות המשפטיות.

בכל הנוגע לקביעת הממצאים העובדתיים, הרי שהלכה פסוקה היא, כי בית-משפט לערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); וע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)).

בענייננו, קבע בית-משפט קמא, כי הרכב הוחנה במקום לפרק זמן של כעשר דקות, כאשר תא המטען היה סגור, ולא הוצמד לרכב שלט המציין כי החניה נועדה לשם פריקת ציוד. יתרה מכך, המערער הצמיד כרטיס חניה תקף לחלון הרכב, שעה שמדובר היה במקום שהחניה בו נאסרה, פרט לטעינה ופריקה. ממצאים אלו נסמכו על עדות פקח החניה, אשר תועדה גם בצילום ת/1; והמערער  למעשה לא חלק עליהם.

לא מצאתי עילה להתערב בממצאים העובדתיים האמורים, ונותר אך לדון האם בנסיבות האמורות מדובר היה בחנייה לשם "טעינה ופריקה".

4.         ומכאן למחלוקת המשפטית, האם החנייה, בנסיבותיה, באה בגדרו של המונח "פריקה" או "טעינה".

המערער טען בבית-משפט קמא, כי החנה את הרכב במקום, בכדי להחזיר לחנות במרכז המסחרי רמת אשכול ידיות אחיזה לאמבטיה שנרכשו קודם לכן על-ידי רעייתו. לדבריו, מדובר בשתיים-שלוש ידיות מפלסטיק באורך של 60 ס"מ; ויש לראות בחניית הרכב לתכלית האמורה, כבאה בגדר המונח "טעינה ופריקה". בית-משפט קמא קבע, כי נסיבות החניה אינן בגדר "פריקה" של מטען, והמערער לא היה רשאי להעמיד את רכבו במקום שהחניה בו הותרה לפריקה וטעינה בלבד.

מסקנתו של בית-משפט קמא, מתיישבת עם הדין ועם ההלכה הפסוקה, ולא קמה עילה להתערב בה.

בע"פ 2940/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 545,  550, דן בית-המשפט העליון (כב' השופט י' זמיר) בתכליתו של התמרור האוסר על חניה פרט לטעינה ופריקה, ועל היקף האיסור וההיתר על-פי תמרור זה. נפסק, כי תכלית החקיקה הנה, בעיקרה, מתן אפשרות לפרוק ולטעון סחורה בפרקי זמן קצרים, בעיקר ליד בתי-עסק לצורך הפעילות העסקית. תכלית זו מצדיקה הבחנה בין נהגים שעיסוקם הובלת מטענים לבתי-עסק, לבין נהגים אחרים. בכל הנוגע למי שעוסק בהובלת מטענים, נקבע כי הוא רשאי לחנות במקום המתיר חניה לצורך פריקה וטעינה, יהיו סוג המטען ומשקלו, אשר יהיו; ואולם, תנאי הוא כי המוביל יחל מייד במלאכת הפריקה או הטעינה, ללא הפסקות, עד לעזיבתו את המקום. כאשר מדובר בנהג פרטי, שאינו עוסק בהובלת מטענים, נפסק כי אמות המידה הן שונות: "שונה המצב לגבי נהג שאינו עוסק בהובלת סחורות לבתי עסק. אמנם תמרור המתיר העמדת מכונית לצורך פריקה וטעינה אינו מוגבל, לא במפורש ואף לא במשתמע, לנהגים שעיסוקם בהובלת סחורות או למכוניות מסחריות בלבד. הוא יכול לשמש גם נהג שאין עיסוקו בהובלה, המוביל במכונית פרטית, לדוגמה, רהיט לביתו או לבית חברו" (פסקה 10 לפסק-הדין).לאור התכלית שבהתקנת התמרור האמור, נפסק כי: "לגבי נהג של מכונית פרטית, שאינו עוסק בהובלת סחורות, מטען אינו כולל משא שבדרך כלל אדם מטלטל עמו בידיו ממקום למקום, כמו סל של מצרכים, תיק של מסמכים או חבילה שאינה גדולה במיוחד. לגבי נהג זה מטען הוא רק מטען כבד, שיש קושי לטלטל אותו בידיים למרחק ניכר, כגון רהיט שאדם מוביל לביתו או לבית חברו" (לעיל, בפסקה 11).

השאלה, מהו מטען, אשר "פריקה" או "טעינה" שלו תהווה פעולה מותרת במקום שבו הוצב תמרור האוסר על חניה פרט ל"פריקה וטעינה", היא תלוית נסיבות, ויש לפרשה, על רקע התכלית העומדת ביסוד התקנת התמרור.

כאמור, בעניינינו, העמיד המערער את רכבו במקום שבו נאסרה החנייה פרט לפריקה וטעינה. הוא נעל את הרכב ועזב אותו לפרק זמן של כעשר דקות. גם אם תכלית החניה הייתה החזרת מוצר לחנות, הרי שמדובר בשלוש ידיות אחיזה מפלסטיק לאמבטיה, שעל-פי קביעת בית-משפט קמא, כל אחת מהן הייתה "קלה לנשיאה" ובאורך 60 ס"מ. על-רקע זה, צדק בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה נסיבות המקרה אינן באות בגדרו של ההיתר לחנות במקום לשם פריקת מטען. מסקנה זו הולמת את הדין, ואת הפרשנות שניתנה לתמרור הנדון בהלכה הפסוקה.

לפיכך, לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה.

5.         כאמור, לחלופין הלין המערער על חומרת העונש. בהודעת הערעור בכתב, כמו-גם בטיעוניו בעל-פה, השמיע המערער טרוניות על התנהלות ההליכים בערכאה הדיונית, ובין-השאר התלונן על עינוי הדין שבזימונו לדיונים רבים מאז הוגש כתב-האישום בשנת 2009. כן טען, בין-היתר, כי הקנס שהושת עליו בסופו של יום בסך 1,500 ש"ח אינו מידתי ביחס לשיעור הקנס המקורי על-פי דו"ח ברירת המשפט, קרי - 250 ש"ח.

            משבחר המערער לבקש להישפט בגין דו"ח ברירת המשפט שהוגש נגדו, ועמד על טענתו - כי פריקת שלוש הידיות מפלסטיק הנה בגדר "פריקה" המותרת במקום שנאסר לחניה פרט לפריקה וטעינה - אין עוד מקום להסתפק בקנס המקורי על-פי דו"ח ברירת המשפט, ולו בשל  העובדה שלנוכח כפירתו של המערער באשמה, היה צורך בשמיעת עדויות. יחד-עם-זאת, הואיל והקנס הבסיסי עמד על 250 ש"ח, מצאתי מקום להפחית את שיעור הקנס ולהעמידו על שילוש הקנס המקורי, דהיינו - 750 ש"ח, חלף הקנס בסך 1,500 ש"ח שהוטל על-ידי הערכאה קמא.

6.         על-יסוד האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין נדחה; והערעור על גזר-הדין מתקבל באופן חלקי, כך ששיעור הקנס יעמוד על 750 , או יומיים מאסר תמורתו.

ניתן היום,  ט"ז בניסן תשע"ב, 8 באפריל 2012, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין למערער ולמחלקה המשפטית של העירייה, בדואר רשום. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: